שיגרתי את הילדים אל היוטיוב שבסלון כדי שאוכל לשטוף כלים. המים זורמים. הילדים שקטים. אני עם עצמי. זאת ההזדמנות האולטימטיבית, שלא לומר היחידה, לקצת מדיטציה בזמן הקורונה. אני נושם בחמדנות שאכטות של חמצן מהחלון הפתוח בזמן שאני מאזין להקלטה של לוהאריה, מורה רוחנית מקומית. "שאל את עצמך עכשיו בלב מה בא לך, מה הרצון האמיתי שלך?", היא מנחה בקולה העליז והבהיר. "בא לי זמן! זמן https://www.instagram.com/louharya/ לעצמי!", אני כמעט צועק בחזרה אל ההקלטה בסאונדקלאוד. "התעלמו מכל שיקול הגיוני, פשוט הקשיבו לרצון התמים שלכם, מה הוא אומר?". בעוד אני מרגיע את עצמי ומנסה להקשיב פנימה לרצוני האותנטי, מתגלה תחושה מפתיעה. אני מזהה שלמרות האתגר הטיטאני של שהייה 24/7 עם שני הילדים בבית, זה בעצם מה שאני רוצה - להיות איתם. אני לא רוצה לחזור לשגרה. בימינו שוררת אקסיומה חברתית בלתי מעורערת שלהיות כל היום עם הילדים בבית זה איום ונורא. אכן, בתחילת המצב, כשהתברר שמורים ליוגה לא עובדים ועובדות סוציאליות (אשתי) הן חיונית, ונפל לי האסימון שהמשמעות של הקורונה עבורי היא להיות עקר בית פול-טיים עם ילדים במשמורת מלאה - חרב עליי עולמי. המחשבה שאהיה איתם כל יום, כל היום, נחוותה על ידי כקשה אף מכל ההשלכות הבריאותיות והכלכליות שיכולות להיות למצב. באחד הימים התחיל לכאוב לי הגרון וחששתי שמא נדבקתי. בכנות, תהיתי אם אולי עדיף לי לחלות וכך למצוא דרך מילוט מכל העניין. אבל בסופו podcasts.apple.com/us/podcast/קצרים-עם-לוהאריה/id1550751543 של דבר מתרגלים להכל, אז אחרי כמה ימים זה כבר לא היה איום לגמרי. כשהצלחתי סוף סוף להוציא את הראש מתוך סחרחורת התפקידים שנאלצתי לגלם: מבשל, מנקה, גנן, מפעיל - התחלתי להבין שהמציאות מנסה להפוך אותי לאבא על אמת. הבחנתי שבחיים שלפני הקורונה יצרתי, בלי כוונה, מעין "מיקור חוץ" של ההורות שלי: את החינוך הפקדתי בידי הגננת, את התזונה בידי הצהרון, ואת האחריות ההורית השוטפת בידי בת הזוג שלי. לפי ויקיפדיה: "מיקור חוץ זה כשגוף כלכלי מעביר לקבלן חיצוני את הפעולות שלא שייכות לליבת העשייה שלו". אולי זו הסיבה שכולנו מרגישים שלהיות כל היום עם הילדים זה איום ונורא, כי אנחנו נאלצים לעשות כל היום מה שלא באמת מעניין אותנו, את מה שאינו ליבת העשייה שלנו - להיות עם הילדים. "מיקור הפנים" האוניברסיטה הקוסמית של ההורות שיצרה עבורי הקורונה אינו טמון רק בכך שאני נאלץ לבשל עבורם ולהחליט כיצד להעסיק וללמד אותם. זו רק המעטפת החיצונית. זיהיתי שלמרות שאני אבא כבר כמה שנים, שימרתי בתוכי את העמדה של האינדיבידואל חסר הילדים. ברור שעשיתי את מטלות ההורות ההכרחיות, אך בכל פעם שהצלחתי להסיר מעלי את הילדים ולמסור אותם לידי אחד מקבלני המשנה האחראיים עליהם, הייתי חוזר למצב התודעה של האינדיבידואל היחידני וצועד כאילו שמעולם לא היו לי ילדים אל עבר העשייה הפרטית https://www.haaretz.co.il/family/alexlandsmann/BLOG-1.8800144 שלי. זמן הקורונה גרם לי לחצות מסה קריטית בתוכי ולהשתנות. להפוך סוף סוף לאבא. הקורונה אפשרה לי לתת להורות להיכנס לתוך ליבת העשייה שלי, כך שלהיות כל היום עם הילדים עכשיו פירושו להיות מה ומי שאני עכשיו, בשלב זה של חיי - חבר לדרך לשני ילדים קטנים לוהאריה שהם בני ואני אביהם. המים שטפו את הסבון מעל הצלחת. מהסלון בקעו קולות הטלוויזיה, על השיש המתינו מספר תפוחי אדמה כדי שאקלף, אחתוך ואהפוך לצ'יפס. המדיטציה המונחית של לוהאריה הסתיימה ופתאום עלה בתוכי רעיון, שלפני הקורונה הייתי מגדיר כאסון: "אולי כשהגנים יחזרו לשגרה, לא אשלח את הילדים לצהרון, אלא אאסוף אותם בכל יום בשתיים. נהיה יחד בבית, אבשל להם ארוחת צהריים, נאכל יחד, ואז הם יראו טלוויזיה בסלון ואני בינתיים אשטוף כלים. בדיוק כמו עכשיו. ועוד אחסוך כסף, זה יהיה סוג של מענק הורות שהקורונה משאירה לי אחרי שהיא הולכת. פתאום הבית הרגיש מלא חיים ושמחה. פתאום שמחתי שאצליח לעשות גם וגם - גם לחזור לזמן שלי עם עצמי, וגם להשאיר בחיי את מתנת זמן הקורונה הזה שקיבלנו. מקור הכתבה: https://www.haaretz.co.il/family/alexlandsmann/BLOG-1.8800144
0 Comments
חג החנוכה הגיע אל מחוזותינו ומעורר בי מחשבה על כך שאנחנו חיים בסרט.
כמו סרטי גיבורי על, כמו משחקי המחשב שבהם הטובים נלחמים ברעים, https://www.haaretz.co.il/family/alexlandsmann/BLOG-1.8800144 וכמו סרטי האקשן שכה אהובים על הקהל הרחב, כך גם חג החנוכה מכניס אותנו לאווירה של מלחמת אור בחושך ושל מאבקי כוחות בין צדדים הנלחמים על קיומם.
רבים מן החגים טומנים בחובם חשיבה דואלית וממוסכת, וחזרתיות שבה ציבור רחב דבק במנהגים שאיש אינו טורח לשנות ולעדכן, והפכו נטולי מהות ומשמעות.
החגיגה האוטומטית של החגים באותו האופן, שנה אחר שנה, והנהיה אחר הנרטיב שהחגים מספקים, אינן תורמות להתפתחות שלנו כחברה.
החזרתיות הזו על אותם סיפורים ועל אותם ריטואלים ומנהגים, לא באמת פותחת פתח למשהו חדש, היא אינה מאפשרת לתודעה להשתחרר מכבלי העבר ובולמת את הסיכוי לחולל שינוי בנורמות על פיהן אנו מגדירים את עצמנו, את זהותנו, את טעם החיים, את האופן שבו אנו חוגגים ושמחים האוניברסיטה הקוסמית ובכלל את המציאות בה אנו חיים.
???
כמו בסרטי גיבורי-על, יקום של טובים כנגד רעים
נסו לחשוב על הנרטיב של חג החנוכה כפי שהוא נחרט בתודעה הציבורית: ניצחון הטובים על הרעים, מלחמת אור בחושך, מעטים מול רבים, העם הנרדף שמרד במשעבד שרצה לכלותו.
סביב הנרטיב הזה מתרחשים גם ניסים ונפלאות ומתקיימת הודיה הנובעת מן ההיחלצות מצרה ואסון.
הדבר מתחבר לתודעה האנושית הקולקטיבית שמחבבת מאוד את מלחמות האור בחושך והטובים ברעים.
כאמור בתחילת דבריי, כל סרטי גיבורי העל וסרטי האקשן מבוססים על הנרטיב הזה שמושך קהל רחב. גם עולם הגיימינג ומשחקי המחשב מבוסס על החיבה האנושית למלחמות ומאבקי כוח.
בהתכנסות לחגוג ניצחון, התגברות על משהו או מישהו, אין באמת העצמה של נרטיב חיובי המבוסס על שלמות ושלום, אלא התאגדות המבוססת על מאבק ומלחמה.
נסו לחשוב על כך: instagram.com/louharya/ כדי להרגיש חיות, חיוניות, חדוות קיום וטעם לחיים, הנפש האנושית מורגלת למהלך לוהאריה מסויים שעיקרו איום קיומי, חוויה של הישרדות, פחד ומתח המגיע לשיא ואז מפלה או ניצחון שיש בהם התרה של המתח ושחרור שלו בגלים של מתח-התרה ופריקה, מתח-התרה ופריקה, וחוזר חלילה.
האופיין שאני מתארת לכם הוא התמכרותי. הוא ממכר, והוא שוחק את הנפש שמוסללת להעניק משמעות וטעם לחיים רק כאשר מתקיימים מתח מתמיד, ומאבק המצוי ברקע ודוחף לתנועה, מעודד התגברות על אתגר, קושי או איום ויכולת לחוות את הקטרזיס שאחרי.
???
החיים כמגרש כדורגל
האופיין שאני מתארת לכם הוא גם מה שמאגד אנשים.
נסו לחשוב על העוצמה שבמשחקי כדורגל או כדורסל, על תעצומות הרגש שעולות מקהל האוהדים המתאגדים סביב קבוצה במחנות שונים הנלחמים זה כנגד זה על הניצחון וההכרה.
נסו לחשוב על ספורט תחרותי בימנו, כמו קרבות אגרוף שבהם הקהל באקסטזה ונוקט צד podcasts.apple.com/us/podcast/קצרים-עם-לוהאריה/id1550751543 ועמדה המעוררת בו אדרנלין, פרצי אנרגיה נפשית חזקים וגם קטרזיס ופורקן.
נסו לחשוב על קרבות גלדיאטורים בזירות העתיקות של רומא.
פעמים רבות, קל ליצור מכנה משותף ולהתכנס סביב רעיון היוצר קיטלוג דואלי ומוחלט כטובים ורעים, אור וחושך, אויב ואוהב ומאבקי כוחות ביניהם ובכך לפרוק את האנרגיה הנפשית אל תוך מרחב של מלחמה.
הדבר משלהב את הנפש ומעורר תחושה של שייכות לצד, של הירתמות למען צדק, של ניצחון בתחרות על משאבים, של סיבה לחגוג את ההתגברות על הכוחות העויינים ובכך מוענקת משמעות לקיום.
???
אפשר גם לחגוג אחרת
אם נחזור לחג החנוכה, כמו בעולם משחקי המחשב וסרטי גיבורי העל, כך גם הרבה מן החגים היהודיים מתקיימים ביקום רווי הישרדות ומלחמות קיום.
זהו עולם שבו מתקיימים לאומים נפרדים, בעלי זהויות נפרדות ואמונות נפרדות, אשר מקיימים מאבק מתמיד ביניהם. במציאות של העולם המפורד והדואלי הזה, העם היהודי הנפרד מיתר העמים, הוא עם נרדף, מאוים, סובל ונלחם על חייו מפני אלה הבאים עליו לכלותו.
אם נתבונן בכנות על המראה שהמציאות משקפת לנו, קל לזהות שמשהו לא עובד ושנדרש שינוי עומק בנורמות על פיהן אנו מנהלים את חיינו. שינוי שכזה משמעותו מוכנות אמיצה ללכת נגד הזרם ולא לקחתמי מכם שעוקב אחרי הפרסומים שלי, יודע שאני עוסקת הרבה בתקופה הזו שמהווה צומת דרכים בתולדות האנושות. אלו ימים הדוחפים את כולנו להתעורר ולבחור: האם פנינו לשינוי ושגשוג או לסטגנציה, הרס וכילוי עצמי?
אני כותבת על מגוון רחב של נושאים הנעים על הציר שבין תודעה ופילוסופיה, מודעות עצמית וטרנספורמציה, סגנון חיים יומיומי ואלטרנטיבות מעשיות, ומוצאת את עצמי חוזרת, פעם אחר פעם, לתאר את המגמות המתרחשות לנגד עינינו ולהתריע על הסכנות ועל ההזדמנויות.
ברוח זו, ומכיוון שכל כך חשוב לי להביא נקודת מבט העוקבת און ליין אחר התהליכים המתרחשים, כתבתי מאמר נוסף, שבו ארצה לגעת (שוב) בנושאים מרכזיים הקשורים לצומת הדרכים אותה תיארתי, כשהפעם הדגש שאביא הוא על ההאצה הטכנולוגית האדירה שאנו חוזים בה וחווים אותה כולנו, והצורך המיידי לטפח את האבולוציה האנושית כך שתהיה בהלימה לקדמה הטכנולוגית, ותאפשר לעשות בה שימוש שיתמוך את עתידנו.
אני יודעת שחלק מהנושאים הללו יכולים להישמע לכם מוכרים ואפילו לעיתים מעייפים או מעוררים יאוש, אך אני יודעת שתדעו לזהות שעצם הנגיעה בדברים, הקריאה אותם וההגות המתמדת בהם, מגנה https://www.instagram.com/louharya/ מפני קהות, אדישות ופסיביות ומאפשרת לנו לבוא אל אתגרי התקופה בלב פתוח, מחשבה בהירה ותודעה ערה, מתוך ההכרה כי עכשיו הוא הזמן לחולל שינוי.
שלכם באהבה ורצון,
לוהאריה
???
חלק 1 – הפרדוקס הקיומי שלנו כציביליזציה – היעדר האיזון שבין טכנולוגיה, תודעה, מדע ורוח
עוד גל קורונה רחב, גדול וגורף מקודמיו המזמין אותנו להכיר בכך שאנחנו בצומת דרכים שלא ניתן להתעלם ממנו.
לצד הקורונה, אנו לא באמת מתמודדים עם משבר האקלים, שגם הוא מזמין אותנו להתעורר כציביליזציה ולנקוט צעדים מידיים.
ברקע – האצה טכנולוגית אדירה ובמקביל אליה שינויים פוליטיים, כלכליים וחברתיים שמעצבים מחדש את פני המציאות ואת פני החברה האנושית.
השאלה https://www.haaretz.co.il/family/alexlandsmann/BLOG-1.8800144 המרכזית שעולה בעוצמה היא: האם נתעורר והאם נשכיל ליצור שינוי מיידי, כאן ועכשיו? כי כל רגע שעובר משנה את העתיד ומצמצם את האוניברסיטה הקוסמית חלון ההזדמנות שיאפשר ליצור כאן עתיד בהיר וחיובי יותר.
האם נשכיל להתגבר https://podcasts.apple.com/us/podcast/קצרים-עם-לוהאריה/id1550751543 על הבלמים והאינטרסים הפוליטיים והכלכליים של בעלי הכוח וההון, ונציב בראש סדרי העדיפויות את מה שבאמת חשוב והוא הצלת כדור הארץ והאנושות?
האם נפסיק להילחם זה בזה ונתאחד אל מול מה שחשוב ?
האם נכיר בכך שזוהי אבן דרך בהיסטוריה האנושית שקובעת אם נמשיך להיות או נחדול?
כל השאלות הללו, מציבות שני ערכים מרכזיים זה מול זה: טכנולוגיה אל מול אבולוציה, מדע אל מול רוח, ומדגישות בעוצמה כי במקום ששני הערכים הללו יתפתחו זה לצד זה – נוצר מצב בעייתי שבו הרוח האנושית והאבולוציה של התודעה והתרבות האנושית נותרו מאחור, מקובעות לנורמות, מוסכמות ותפישות עולם שהינן מסולפות, מגבילות ובעיקר הרסניות.
היעדר ההלימה שבין התנופה הטכנולוגית והמדעית לבין ההתפתחות הרוחנית והתודעתית, מובילה לכך שאנו שרויים בפרדוקס קיומי: מצד אחד אנחנו בסחרור של כילוי עצמי, ומצד שני בכל יום נחצה עוד סף טכנולוגי ומתגלים עוד ועוד גילויים מדעיים חשובים.
אך מה הטעם בהתפתחות טכנולוגית אם אין מי שישתמש בה בתבונה מתוך ראיה רחבה, חפה מאינטרסים ומלאת השראה?
מה הטעם בקידמה המדעית ובהאצה הטכנולוגית אם איננו רותמים אותן לשינוי אמיתי בנורמות ובמוסכמות על פיהן אנו חיים ומתנהלים באופן אישי וכציביליזציה?
מה הטעם בגילויים מדעיים ופיתוחים טכנולוגיים בעולם שבו לא מתקיימת אחריות אישית וקולקטיבית?
הטכנולוגיה אינה יכולה לשמש לוהאריה כעלה תאנה לחברה אנושית שתודעתה ממוסכת, ורוחה שבויה באמונות שווא. המדע אינו יכול לחפות על ציביליזציה מפוצלת ומפורדת, הנוהה אחר אשליה של כוח, אנוכיות, שנאת חינם ונפרדות.
אבולוציה אינה יכולה להתרחש כאשר רוחו של הציבור מוחלשת על ידי עיסוק שווא במידע טפל וחסר ערך, המונפק על ידי ערוצי תקשורת תאבי רייטינג ותודעתו שבויה בהתמכרות לרשתות החברתיות הלוכדות את הפוטנציאל האנושי, בולעותהתרבות העכשווית – מיקוד בעצמי
כשאני גולשת ברשתות החברתיות, אני אומדת דרכן את הלך הרוח, את הנושאים שמעסיקים אנשים וגם את סף התודעה הרווח. כשאני גולשת ברשתות, אני חשה שאני מבקרת בעולם בתוך עולם, זהו עולם וירטואלי דיגיטלי, שבו משתקפות מגמות חברתיות, כלכליות ופוליטיות באופן מובהק, מוקצן ומהיר.
אחד הדברים הבולטים ביותר בתקופה בה אנו חיים, ומשתקף בעוצמה ברשתות החברתיות, הוא שאנשים מאוד עסוקים בעצמם – איך להרגיש טוב יותר, להיראות טוב יותר, להיחשב לראויים ובעלי ערך, להתקדם ולמצות את החיים באופן הטוב ביותר.
אין במיקוד בעצמי כל פסול, כל עוד הוא אינו בא על חשבון ההכרה כי העצמי הוא חלק ממשהו רחב יותר וכי כולנו קשורים זה לזה, מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה באופן הדורש מאיתנו לחשוב על הקשר שבין הבחירות האישיות ואורח החיים האישי, לבין המציאות המשותפת של כולנו.
המיקוד בעצמי יכול להועיל כאשר הוא תורם לפיתוח העצמי ולפיתוח התודעה והמודעות העצמית, וכאשר הוא מוביל אל מחוץ למעגל הסגור של האגוצנטריות והשאיפה למלא את צרכי העצמי מבלי לראות דבר מעבר לכך.
בפועל, רוב האנשים לכודים במעגל הסגור של העיסוק בעצמי ואינם מתעוררים, מתפקחים ועושים את הצעד התודעתי הקטן הנוסף שמוביל להבנה שהם חלק ממכלול, ושבפועל כולנו כאן על פני האדמה שותפי גורל וחולקים את אותו כדור ארץ המשווע לחמלה וריפוי, ואת אותה ציביליזציה המצויה בשלב קריטי בתולדותיה.
האנושות מצויה בצומת דרכים שבו היא מתמודדת עם אחד האתגרים הגדולים בתולדותיה – משבר האקלים.
בשעה שמשבר האקלים נוכח בעוצמה ומאיים על עתיד האנושות וכדור הארץ, ברקע מצוי וירוס הקורונה המגיע בגלים, וריאנט אחר וריאנט, מעלה אתגרים ערכיים, אתיים, האוניברסיטה הקוסמית כלכליים וחברתיים, מציף בעוצמה את הכשלים בתרבות האנושית ומעצים עוד ועוד את חוסר הוודאות.
אם כך, מדוע אנשים לא רואים את הקשר https://podcasts.apple.com/us/podcast/קצרים-עם-לוהאריה/id1550751543 בין סגנון החיים שלהם והנורמות המקובלות, לבין מצב החירום הקולקטיבי שהאנושות מצויה בו?
הדבר נובע מנתק מתמשך בין האדם לבין המכלול https://www.instagram.com/louharya/ שהוא חלק בלתי נפרד ממנו.
???
הנתק שבין האדם לבין המכלול
ככל שחולפים הזמנים והטכנולוגיה מתפתחת, נוצר נתק הולך וגדל בין אורח החיים וסגנון החיים האישי לבין האתגרים עימם האנושות מתמודדת כקהילה אוניברסלית.
הנתק כה גדול והתודעה כל כך ממוסכת, עד שרוב האנשים אינם מודעים לקשר הפשוט שבין בחירה לבין התוצאות וההשלכות שלה. בנוסף, ישנם אנשים רבים שכן מודעים להשלכות ולתוצאות של אורח החיים שלהם, אך מודעות זו מותירה אותם אדישים וקהי חושים, צמודים לאזורי הנוחות ולהרגלים, ומתכחשים להשפעות ההרסניות.
אורח החיים המודרני והקידמה הטכנולוגית עמעמו וטשטשו את הקשר שבין האדם לאדמה ובין האדם לקהילה האנושית הגלובלית. בכך, האופן בו האדם תופס את עצמו, יוצר חוויה סובייקטיבית מצומצמת שבה האדם רואה עצמו נפרד מהאחרים, מהחברה, מהטבע ומעולם החי.
הנתק הוא בין האדם לבין כדור הארץ, כמו גם בין מדינות ולאומים ובין החצר הקדמית של כדור הארץ (המדינות המפותחות והעשירות) לבין החצר האחורית של כדור הארץ (המדינות הבלתי מפותחות והעניות).
הנתק הזה גורר התנהלות ממוסכת, שאין בה את ראיית הקשר שבין חלק אחד לאחר במכלול השלם של האנושות ושל כדור הארץ, ויוצר מציאות של ניצול, הרס, פגיעה, סבל, כילוי משאבים שכל עוד אינם נוגעים ישירות לאדם, קל לו להתעלם מהם.
הניתוק https://www.haaretz.co.il/family/alexlandsmann/BLOG-1.8800144 href="https://smarturl.it/loupodcast_identity">לוהאריה מן הקירבה לאדמה ולטבע והעברת המיקוד אל המסכים יצרה העצמה של הניכור והנתק שבין העצמי לבין הסביבה והעולם. כאשר המציאות (גם אם היא כאוטית ושלילית) נחווית דרך מסכים, נפש האדם גדושה במידע וגירוי חווייתי הממסך את הרגשות, ומנתק את האדם מן היכולת לחוש קרוב ושותף.
ריבוי תוכניות הריאליטי מעודד חוסר אבחנה בין מה אמיתי ומה מבויים, ומעצים עוד ועוד את הקהות הרגשית ואת הנתק התפישתי שבין האדם לבין המציאות.
כאשר ישנו נתק תפישתי בין אורח החיים לתוצאות ולהשלכות שלו, מתפתחת חברה שבה הפרט מנוכר ומנותק מן המכלול ההוליסטי |
ArchivesCategories |